120 | דיוקן עצמי, 1875

פול סזאן 1839-1906

שמן על בד 64X53, מוזיאון ד'אורסיי, פריז.

סזאן אהב לצייר דיוקנאות וגם את עצמו צייר מספר פעמים. הדיוקן העצמי של פול סזאן אינו מחניף לו במיוחד. יש בו אפילו משהו קצת דוחה: זקן שחור עבות, שיער שחור ארוך ופרוע, גבינים מחוברים, חוטם ארוך ועיניים חודרות. הוא אינו בוחל להציג את עצמו באופן כזה כיון שמאז ומעולם לא ניסה ליצור קשרים ידידותיים אם אף אחד ותמיד נחשב ל- "עוף מוזר". אך הוא היה צייר חשוב ומהפכני ואמנותו סימנה את ראשית המהפכה האמיתית בציור. סזאן בוחר לסטות מן החידושים של האימפרסיוניזם ומכניס צבעוניות עזה יותר בציוריו, ובעיקר מתחיל "לפרק" את הדימוי המציאותי ולבנות אותו מחדש על הבד. ציורו המפורסם: "הר ויקטואר" (ציור מספר 122 במוזיאון), יצר פריצת דרך באמנות והשפיע מאד על פיקסו וברק, ובעקבות כך סזאן מכונה: "אבי הקוביזם". מילדותו, אהב סזאן לצייר, אך בגלל לחץ מצד אביו הוא התחיל ללמוד

משפטים כל אותו זמן המשיך להשתתף בשיעורי אמנות ולבסוף נשבר ועזב את המקצוע. בניגוד לדעת אביו הוא החליט לעסוק באמנות בלבד. ב- 1861 הוא עבר לפריז, שם החל לפתח את סגנונו ועם הזמן, משפחתו הבינה וקיבלה את החלטתו לעסוק בציור, ואביו אף החל לשלוח לו כספים שעזרו לו להקדיש את זמנו לאמנות. כיום הוא נחשב לאחד הציירים החשובים אך בזמנו, הוא אפילו לא התקבל לאקדמיה לאמנות ולא הסכימו להציג את ציוריו בתערוכות. ציוריו היו בתחילה מאד עצובים ומלאים בצבעים קודרים והוא נחשב לאדם לא ידידותי ודכאוני. פעם אחת, סיפרו שהוא סירב ללחוץ את ידו של הצייר מונה לשלום משום שיותר משבוע הוא היה שרוי במרה שחורה ולא התקלח.

בגיל 30 חל מפנה בחייו, הוא הקים משפחה וגם האמנות שלו השתנתה. הוא החל לצייר נופים בצבעים בהירים ואופטימיים. בתקופה זו הוא התיידד עם הצייר היהודי, קמיל פיסארו, אשר שכנע אותו לעבור לגור בכפר מולדתו בפרובנס, ולהצטרף לחבורת האימפרסיוניסטים. אך סזאן לא התחבר לרעיונותיהם והוא המשיך לצייר מאות תמונות של טבע דומם ונופים, תמונות שאף מוזיאון לא הסכים להציג. שוב חזר להסתגר בביתו מיואש וממורמר. אפילו חברו הטוב אמיל זולא, העליבו, כשכתב מחזה על אמן שנכשל, מחזה שהיה מבוסס על דמותו של סזאן. הוא הפסיק לשלוח תמונות לתערוכות וכמעט ונשכח, והיו שחשבו שהוא כבר מת.

רק בגיל 56 הציג סזאן לראשונה את עבודותיו בתערוכת יחיד וסוף סוף החלו להעריך את כישרונו ולקנות את ציוריו. אמנים צעירים הגיעו לביתו כדי לראותו יוצר וללמוד ממנו אך סזאן המשיך להתנהג במוזרות והתרחק מחברת אנשים. במשך שנים נסע סזאן בכרכרה לסטודיו שלו, גם כשבריאותו התרופפה. יום אחד התרגז על כך שהעלו את תעריף הנסיעה והחליט ללכת ברגל. גשם ירד וכתוצאה מכך חלה סזאן בדלקת ריאות ולאחר שבוע הוא נפטר.