האמן מדגיש ביטוי זה בכך שהוא מציג את שאר האנשים דרך המראה המטשטשת את דמויותיהם. עדיין ניתן לזהות דמויות אחדות בקהל. משמאל, גבר הגוחן לעבר בת זוגו, דמות שצופה במשקפת במופע, ולמעלה משמאל אפשר לראות את רגלי האקרובטית המתעמלת על הטרפז.

ההשתקפות במראה יוצרת אווירת מערבולת של אורות וצורות, הממחישה את הרעש והשמחה במועדון. אך סוזן מנותקת מכל אלה. היא נשענת על הדלפק בחוזקה, כמחפשת יציבות, ולמעשה, המציאות הברורה בציור היא הדלפק שעליו מוצבים בקבוקי הבירה, קערה של תפוחים ואגרטל עם פרחים.

עובדה מעניינת היא שמאנה עבד על הציור בשני מקומות. את סוזן הנשענת על דלפק דומה, הוא צייר בסטודיו שלו, ואת המועדון בפולי ברז'ה הוא צייר בסקיצות מהירות במקום. הוא יצר ציור אחד גדול אך אין כאן ניסיון לאחד את שתי הסיטואציות. האמן מציג בכוונה את השוני בין המציאות של סוזן לבין המקום המעורפל הנשקף במראה.

אפשר לראות זאת גם בזוויות ראייה לא הגיוניות. דמות הגבר מימין שמתקרב לסוזן אמורה הייתה להיות בגבו אלינו, כיון שהוא מגיע לבר לשוחח עמה ולשתות בירה. האם דמות האישה העומדת בגבה אלינו ונשקפת במראה היא סוזן עצמה ? או אולי זוהי מלצרית אחרת המשרתת את הקהל. מבקרי האמנות ניסו להבין את המסר של מאנה בציור, מדוע יצר בו שני עולמות שונים ?

אחת הפרשנויות טוענת שהצבתה של סוזן שנראית מאד מציאותית במקום שהיא לא חלק ממנו נעשתה במכוון. חלל המועדון ההומה מייצג את פריז כולה, בליל של אורות ורעשים, עולם שבו חשה סוזן אומללה וחסרת אונים. האלמנטים היחידים שמעניקים אופטימיות לתמונה הם הפרחים המהווים ניסיון נוגע ללב לשמר את הרגשות האנושיים ולהזדהות עם מצוקתה של סוזן. מדהים לגלות שהלקוחות במועדון, ראו בסוזן הברמנית זונה מעצם עיסוקה במקום כזה, אך מאנה רוצה להציג את הצד האנושי בדמותה.

פרשנות נוספת מתייחסת למצבו הבריאותי הלקוי של מאנה באותה תקופה. מאנה צייר את התמונה, כשהיה מאד חולה. נמק התפשט ברגלו והוא נטה למות. זהו אחד הציורים האחרונים שלו והוא הביע בו את חוסר האונים והפחד מפני המוות הקרב. מאנה נותן בתמונה ביטוי לאכזריות הזוהרת של החיים המודרניים.