206 | החלילן, 1866
אדוארד מאנה, 1832-1883
שמן על בד, 97×160 ס"מ, מוזיאון ד'אורסיי, פריז, צרפת.
החלילן הוא דמות של ילד קטן הנחבא בפינת חדר ומנגן בחליל צד.
נושא היצירה כמו גם צורת העמידה של החלילן ניזונים מהשפעת הפורטרטים של הגמדים והליצנים של דייגו וולסקז. הסירוב לקבל את התמונה לתצוגת ה"סלון של פריס" משנת 1866, היווה הזדמנות עבור הסופר הצעיר אמיל זולא לכתוב על כך מאמר נושא הדים בעיתון l'evenement.
ביצירה זו יש ביטוי סמוי למדיום נוסף, המוסיקה.
המוסיקה, בשונה מהציור, הוא מדיום מופשט ותמציתי. החיבור של המוסיקה לילד התמים הוא טבעי ומאנה מציג את דמותו באמצעים פשוטים של קווי מיתאר וצבעוניות עזה וניגודים של אדום ושחור.
הדמות יוצרת רושם עז דווקא בגלל הפשטות שלה. הנער מצויר על רקע אפור ללא ציון מקום וכך נוצר חלל מופשט. מאנה מושפע מאוד מסגנון
האוקיו-אה היפני, סגנון ציורי האופייני להדפסי העץ. קווי מיתאר שחורים וכתמי צבע - סגנון זה נקרא גיאפוניזם. מאנה, כמו חבריו האימפרסיוניסטים, רוכש לעצמו הדפסים יפניים ומצייר בהשראתם.
כיצד מתאר מאנה את המוסיקה דרך הציור ? האם הניגודים העזים של צבעי השחור והאדום בבגדי החלילן מרמזים לנו על היצירה המוסיקלית ? אין ספק שהאמן מתכוון לבטא צלילים. היצירה בפשטותה מיטיבה לתאר נושא מופשט כמו מוסיקה ולכן, אפשר לראות העתקים שלה על בולים, כרזות ופרסומות לאירועים מוסיקליים.