בווילנה, שם חי שלוש שנים בסבל, עוני ומחסור. ב- 1913 סוטין היגר לפריז ושם הצטרף לקבוצת ציירים יהודים שכונתה "אסכולת פריז", ביניהם ציירים כגון מארק שאגאל ומודליאני. קבוצה זו סיגלה לעצמה סגנון רגשני אקספרסיוניסטי ובמהרה נחשב סוטין לראש האסכולה. גם בפריז הוא חי בעוני ועד יום מותו נדד ממקום למקום, ברחבי צרפת, תוך כדי שהוא מצייר מאות ציורים, בעיקר נופים ודיוקנאות. סגנונו האישי של סוטין מאופיין בתחושת קדחתנות ואי שקט נפשי. הוא העז לצייר גם נושאים מזעזעים כגון גוויות בעלי חיים נרקבים, מבלי לייפות את הציורים אפילו, והוא נודע בזכות הצבעוניות העזה שלו ובעיקר בצבעי האדום.

סוטין הציג מעט מאד עבודות בחייו, חלקן הלכו לאיבוד ואת חלקן הוא הרס בהתקפי זעם. למזלו פגש אספן אמנות אמריקאי בשם אלברט ס. ברנס, שקנה ממנו בבת אחת 100 יצירות, וכך זכה לתהילה וממון. מספרים שלאחר שקיבל את הכסף ממכירה זו, רץ סוטין לרחוב, עצר מונית ונסע משם כ- 400 ק"מ, עד לניס, מחשש שהעסקה תתבטל.

בתקופה שבה החל להתפרסם, צייר סוטין פגרי חיות שנהג לאסוף לדירתו, כנראה בהשפעת ציוריו של רמברנדט. מספרים שמארק שאגאל, אשר גר בדירה סמוכה לסוטין, נחרד יום אחד מריח צחנה נורא שהגיע מדירתו של סוטין. בראותו שלולית דם בחדר המדרגות, מיהר החוצה בצרחות "רצחו את חברי סוטין" והזמין את המשטרה. סוטין יצא מדירתו ומייד החל להרצות בכעס על חשיבותה של האמנות ביחס להיגיינה.

במלחמת העולם השנייה, עם כיבוש צרפת בידי גרמניה, נאלץ סוטין להסתתר, לעיתים ביערות תחת כיפת השמיים מפחד הגסטאפו. למרבה הצער, הוא סבל מכיב קיבה ודימומים, ללא יכולת להגיע לרופא כדי להקל על מחלתו. בסופו של דבר הוא נאלץ לעזוב מקום מסתור בטוח, חזר לפריז כדי לעבור ניתוח חרום, אך נפטר על שולחן הניתוחים.

קברו נמצא בין גדולי היוצרים בבית הקברות במונפרנס בפריז וכיום נמכרים ציוריו המרהיבים במחירים גבוהים במיוחד.