בשנים האחרונות לחייו זכה רוסו להערכה בקרב האמנים המודרניים כמו פאבלו פיקסו. רוסו שימש השראה גם לציירים ישראלים כמו נחום גוטמן ורובין, שהתפעלו מפשטות ציוריו וראו בהם מוטיבים ראשוניים המתאימים לשנות ה- 20 של הציור בארץ ישראל. בתקופה מאוחרת יותר ציוריו כבשו את לב הקהל, בזכות דמיונו המופלג ויכולתו הטובה לשלב צבעים וצורות בהרמוניה ולהעניק לתמונותיו אווירה פיוטית וקסומה.

הציור הוצג לראשונה בסלון דה אנדפנדן, שם ניסה רוסו למכרו לראש העיר לאוול, היכן שהתגורר, אך ללא הצלחה. בסופו של דבר הציור נרכש על-ידי סוחר פחם פריזאי, ורק ב- 1924 התגלה על-ידי מבקר האמנות לואיס וקסלס (Vauxcelles), ונרכש על-ידי אספן האמנות המפורסם דניאל הנרי קהנוויילר, שהעבירו למוזיאון לאמנות מודרנית בניו-יורק.

הציור מתאר מעין סיפור פנטסטי שבו דמות אוריינטלית (לא ברור אם גבר או אישה) ישנה במקום מדברי בליל ירח, ומעליה גוחן אריה ומתבונן בה  כמהופנט. הסיטואציה החלומית שימשה השראה לשירה ומוזיקה בתרבות האמריקאית. הצבעוניות עזה וטהורה והבגד, מעיין גלביה, מעוצב בהשראת בגדי צוענים ססגוניים. ליד הדמות מוצבים כד ומנדולינה שהם כלים אתניים מתרבויות שונות. רוסו יוצר סיפור חידתי הגורם לנו להרהר ולתהות מה הייתה כוונתו בציור. האריה הניצב מעל הדמות, גם הוא מעורר תהיות.  פרשנים מצאו כתב יד של רוסו המסביר את הנושא: "הדמות הנודדת במדבר הצחיח היא נגנית מנדולינה, עייפה מנדודים, שוקעת בתרדמה, ולידה כד המים שהרווה את צימאונה. אריה שעבר במקום, מתקרב, מרחרח, אך באורח פלא אינו טורף אותה, אולי בהשפעת הירח הפיוטי שמעל."

למרות הטכניקה הילדותית של הדימויים, יש ביצירתו של רוסו איכות סוריאליסטית, דימויים אבסורדיים שיוצרים בתמונה עומק ומחשבה.