177 | הסלון של נלה ברחוב מולן, 1894
טולוז לוטרק, 1864-1901
שמן על בד, 112X133 ס"מ, מוזיאון טולוז לוטרק, אלבי, צרפת.
בחזית התמונה מוצגת מירייל, שהייתה אחת מנערות הליווי בבית בושת ידוע באזור הבוהמי בפריז. לוטרק חבב אותה באופן מיוחד והנציח את דמותה החיננית בציור רחב מימדים, כשהיא ישובה בהסבה וידה הימנית חובקת את רגלה המורמת מעט. זו הייתה סיטואציה שגרתית בה ישבו הבנות וחיכו ללקוחות, תחת עיניה הבוחנות של המאדאם האחראית עליהן. מירייל עבדה בבית אחר, אך לוטרק שיבץ את דמותה בסלון של רו דה מוליין הגדול, לאחר שעזבה את פריז ונסעה לארגנטינה.
טולוז לוטרק הצייר היה בן למשפחת רוזנים מכובדת ועשירה, אבל עקב נכותו הקשה פגם גנטי שבגללו היה נמוך קומה, הוא הזדהה עם טיפוסים משולי החברה ובין השאר הרבה לבקר בבתי הבושת הידועים, ולהתרועע עם היצאניות. בין השנים 1892-1895, לוטרק צייר כ- 50 ציורים וכ- 100 סקיצות ברישום, שתיעדו את הבנות שעבדו בבית הבושת. ההישג
הגדול ביותר של סקיצות אלה היה הציור המפורסם הנוכחי. זהו אחד מבין כמה ציורי צבע בו הוא הסתמך על הרישומים וגם על הזיכרון והדמיון שלו. הוא עבד עליו במשך חודשיים בסטודיו שלו.
למרות שמבחינה מוסרית הייתה התנגדות של השלטונות להקמת בתי בושת, אלה היו נפוצים מאד בתחילת המאה ה- 19 בפריז. הם נוסדו באזורי יוקרה וגם באזורים מפוקפקים בפרברי העיר, ולמרות שלא סומנו במפה, מיקומם היה ידוע לכל. בתי בושת אלה הפכו למוסדות מוכרים שנוהלו כמו כל בית עסק אחר, באופן יעיל ונוח ללקוחות ולנשים שעבדו בהם, והם סווגו ברמות שונות על-פי דעת הלקוחות. חלקם נחשבו ליוקרתיים, שם ביקרו הבורגנים העשירים, והתשלום עבור שירותי הבנות היה גבוה בהתאם, כ- 100 פרנק ללילה. במקביל פעלו בתים כאלה עבור מעמד הפועלים במחירים נמוכים יותר. כל בית בושת כזה נוהל על-ידי מאדאם שלא עבדה כיצאנית, אלא הייתה פילגש רשמית של גבר מכובד, ותפקידה היה לפקח על הבנות ועל התנהגות הלקוחות הבאים ויוצאים מן הבית.
בציור זה לוטרק מחליט להציג את הנערות העובדות באופן מכובד. הוא מצייר את דיוקניהן בסגנון אצילי, כדיוקן המוטבע על תכשיטי מדליונים. זאת כדי לחשוף את היומרנות האצילית של הסגנון הצרפתי, ובעצם להשוות את הבנות לנשים מכובדות מן החברה הגבוהה. כיוון שהוא החמיא להן בציוריו, הן חיבבו אותו מאד. מירייל הפכה לידידתו וכשבאה לדגמן לו בסטודיו, תמיד הביאה עמה זר פרחים כמחווה לרגישותו אליה.
לדברי לוטרק, "לנערות אלה יש לב טוב. חינוך אמיתי הוא עניין של הלב וזה מספיק טוב בשבילי". לרוע המזל, לוטרק נדבק בסופו של דבר במחלת העגבת ובסוף ימיו הוא אושפז בסנטוריום, בו אושפזו גם היצאניות שחלו במחלה. למרות זאת, הוא התפרסם עוד בחייו כצייר ומאייר מוכשר, וכמייצג את סגנון הארט-נובו והזרם הפוסט-אימפרסיוניסטי באמנות.