166 | שיעור בלט, 1874

אדגר דגה, 1834-1917

שמן על בד, 66X100 ס"מ, מוזיאון לאמנות, גלזגו, סקוטלנד.

דגה מפורסם היום בציורי הרקדניות שלו אך בתקופתו, בה נהגו לצייר דמויות הרואיות וחשובות, נחשב נושא זה לשולי וכך גם רבים מציורי החבורה האימפרסיוניסטית בפאריז, שבהם הופיעו דמויות מחיי היום יום ברגעים הקטנים של החיים.

ובכן דגה נוהג היה להתגנב לבית האופרה בפאריז כדי להכין רישומים של הרקדניות בעת החזרות לקראת הופעת הבלט. לאחר שגורש משם בבושת פנים מפני לא מפריעים בשעת השיעור, התיידד דגה עם מנהל בית האופרה ועם חלק מנגני התזמורת, והבטיח לא להדגיש את נוכחותו במקום. ואכן הבחורות הצעירות שהשתתפו בחזרות התרגלו במשך הזמן להימצאותו של דגה במקום, התנהגו בחופשיות בשעת ההפסקות, התמתחו, פיהקו, צחקו, החליפו בגדים ולא ניסו להרשים אותו בווירטואוזיות של תרגילי בלט.

כפי שזה נראה בתמונה, דגה מחפש זוויות ראייה לא שגרתיות. 

הוא צופה ורושם את הדמויות תוך הסתתרות בפינות נסתרות כמו למשל תחת גרם המדרגות שנמצא בצד האולם.

ב- 1903 כשהבלט היה נושא בולט ביצירותיו, שאלה אותו האספנית האמריקאית לואיזין האוומאייר: "אדוני, למה אתה מצייר רקדניות בלט?". דגה השיב ללא היסוס: "גברתי, כי זה מה שנשאר לנו מן אמנות הפיסול המדהימה של העת העתיקה ביוון שבה הפליאו הפסלים לתאר את תנועות הגוף היפות.

למרות הערצתו לתיאור הנכון של תנועות ריקוד הבלט, מצייר דגה בזמן החזרות הרבה דמויות שאינן רוקדות, או כאלה שאינן יודעות לרקוד היטב, כי דווקא הרגעים הקטנים של מתיחות הגוף והקושי הקיים בתרגול המעייף, הם אלה שמשקפים את המציאות האמיתית ויוצרים מסר מורכב בציוריו, וזאת על פי הרעיון המרכזי של זרם האימפרסיוניזם המבקש להנציח את הרגע כמו בצילום מקרי. דגה מצייר קירות, חללים, תחומים, חפצים ואנשים החוסמים את שדה הראייה שלו ומסתירים את המחול.

מעניין שבציור זה דווקא הבחורות שרוקדות נמצאות ברקע הפחות מואר ולהן אין הוא מייחס את אותה חשיבות כמו לדמויות שנמצאות בקדמת התמונה. הרקדניות שבחזית אינן רוקדות ואפילו לא מסתכלות בריקוד. אחת מהן יושבת, כפות רגליה פונות החוצה בזווית, מעין צורת ישיבה מוזרה. לשאלה מדוע לא צייר דגה את המורה שאמור להיות בשיעור יש סברה שאולי המורה נמצא בחדר אך הוא איננו ניראה, כמו הצייר עצמו.

"גיבור" נוסף בציור הוא גרם המדרגות המתעקל כלפי מעלה ועליו אפשר לראות את רגליהן של הרקדניות היורדות לאולם החזרות. דגה יוצר קיטוע של הרגליים, כמו בתמונה שנתפשת בפריים של מצלמה. על כך אמר האמן "אני ריאליסט, זה המקום הנכון לצפות בו ולצייר את הרקדניות ויש בכך גם סמליות. אם הייתי מקים בית-ספר לאמנות הייתי עושה זאת ב- 6 קומות של בית אחד. הסטודנטים יטפסו כל יום לקומה שישית וככל שיתקדמו, כך יוכלו לרדת מטה קומה אחר קומה, עד שיגיעו לקומת הרחוב, כי הרחוב מייצג את החיים האמיתיים.

אומרים שהחיים הם לא חזרה גנרלית, דגה לעומת זאת מצא משמעות עמוקה בחיים שכמעט כולם חזרות, הבלט הוא אמנות האידיאל, אך דגה מראה את המאמץ האנושי הכרוך בהשגת אידיאל זה.