152 | אישה עם מאזניים, 1664

יאן ורמיר, 1632-1675

שמן על בד, 40X35 ס"מ, הגלריה הלאומית לאמנות, וושינגטון.

ורמיר, גדול הציירים של אסכולת העיר דלפט במאה ה- 17, היה בן לאב אורג משי שהפך עם הזמן לסוחר אומנות בדלפט. אביו היה בעל גלריה, באופן בלתי רשמי כנראה, ובאופן רשמי בעל פונדק. כך גדל ורמיר באווירה של סקרנות לאומנות ורכש ידע על ציור, הכיר אומנים וכנראה למד אצל תלמידו של רמברנדט. אביו נפטר כשהוא רק בן 20 והוא נאלץ לנהל את עסקי המשפחה. בגיל 21 הוא נושא לאשה את  קתרינה בולונס שיולדת לו 12 ילדים. כדי לפרנס את משפחתו הגדולה הוא נאלץ לבצע, למורת רוחו, ציורים מוזמנים, בעיקר דיוקנים של בני אצולה. קתרינה אשתו הייתה בתה של גרושה קתולית עשירה וורמיר ואשתו חיו עמה ונתמכו על ידה. בזכותה, יכול היה ורמיר בראשית דרכו להקדיש את יתרת זמנו לציור, ובילה את מרבית זמנו בסטודיו שבקומה העליונה שבביתם. קתרינה הייתה אישה מפונקת, קנאית וחולנית, אך העריצה את כישרונו של בעלה והייתה מוכנה לספוג את יחסו הצונן אליה ואת התמכרותו לציור. בציור זה אף שמחה לשמש כמודל לציורו.

בציור מתוארת קתרינה כאישה צעירה לבושה בהידור ואוחזת במאזניים ריקים. על השולחן בפינה השמאלית מונח בד משי כחול ושופע קפלים, המסתיר למחצה תיבת תכשיטים שממנה גולשים שרשראות פנינים וזהב. יש להניח שהיא מתכוונת לשקול ולהעריך את כמות התכשיטים שלפניה. התאורה בחדר ממוקדת על דמותה והאור מגיע מן החרך הצר שמותיר הוילון המוזהב שעל החלון.

זוהי לכאורה סצנה חילונית שגרתית, אך בחדר, על הקיר האחורי, הוסיף האמן תמונה המתארת את סצנת "יום הדין האחרון", סצנה נוצרית המציגה את ישו פושט את ידיו במחווה הידועה של יום הדין, כמודיע, מי לגן עדן ומי לגיהינום. דמותה של קתרינה מייצגת בציור זה דמות של קדושה ופעולת שקילת הזהב והתכשיטים מקבילה לפעולתו של ישו בציור האחורי, כלומר, שקילת המעשים הטובים מול הרעים.

מעבר למשמעות הסמלית של התמונה אפשר לזהות בה את הטכניקה המושלמת של ורמיר שמציג בציוריו סיטואציות דומות בתוך חלל של חדר. הוא מקפיד לדייק בהצללות הנכונות של אור החודר מבעד לחלון ואת הפרספקטיבה המדעית של פנים הבית. טוענים שהאמן התמחה גם בצילום של אותה תקופה וכנראה נהג לצלם את הנושא ולציירו לאחר מכן, כאילו הוא מחקה את התמונה המצולמת.

למרות כשרונו ולמרות מעמדו הנכבד, כאחראי על גילדת הציירים, לא הצליח ורמיר להתפרנס בחייו מציוריו. הוא נפטר בגיל צעיר, לאחר שלווה באותה שנה כ- 1,000 גילדר, כנראה מחוסר כסף, והשאיר אחריו רק 34 ציורים מסקרנים ונדירים שהפכו למיתוס בתולדות האמנות.

אחרי מותו נשכח ורמיר כמעט לגמרי ורק לאחר כ- 200 שנה נתגלה על-ידי חוקרי אמנות ומאז התעוררו מספר פרשיות הקשורות בזיופים של יצירותיו. הידועה מכולם הייתה פרשת הצייר האן פון מיחרן, (1898-1947), שהואשם במכירת ציור מזויף של ורמיר לגנרל הנאצי גרינג והצליח לצאת זכאי, רק בגלל העובדה שהוא קיבל מגרינג כמאתיים ציורים מקוריים, ובשל כך יש לראות בו גיבור לאומי.

סגנונו של ורמיר השפיע על ציירים רבים באסכולת הציור הראליסטי: החל משארדן, אנגר, דרך קורו קורבה, דגה, והצייר הישראלי אביגדור אריכא. רבים מנסים ללמוד דרכו את השפעת האור והצללים על חפצים ודמויות הנמצאים בחללים סגורים.