top of page

138 | דיוקן עצמי עם אוזן חבושה, 1889

וינסנט ואן גוך 1853-1890

שמן על בד, 60X49 ס"מ, קורטולד גלרי, לונדון, אנגליה.

עשרות הדיוקנאות העצמיים שצייר ואן גוך במשך כעשור שנים, משקפים מחד את אישיותו ומאידך את ההתפתחות והשינויים הסגנוניים שעבר בפרק זמן קצר זה.

ב- 1 במאי 1888 עבר ואן גוך לארל, בחבל פרובנס, שבדרום צרפת. בעזרת אחיו תיאו הוא שכר ארבעה חדרים בבית אותו כינה "הבית הצהוב", בתקווה להקים במקום מושבת אמנים. ואן גוך הזמין אל הבית את כל חבורת "פונט-אבן" (חבורת ציירים שפעלה בצוותא בפאריז), אך רק אחד נענה להזמנתו והגיע באוקטובר 1888, הצייר פול גוגן. תקופת היצירה המשותפת שארכה כחודשיים או יותר, הייתה מפרה ביותר לשני האמנים. הם ציירו ביחד בתוך בית ובשדות באזור. דנו וליבנו תיאוריות כיצד יש לצייר, אך בעיקר, ספגו האחד את סגנון הציור של השני.

מערכת היחסים שלו עם גוגן הייתה אחד הצירים המרכזיים 

אוזנו הימנית, הגיע לבית הבושת והעניק את אוזנו לזונה (יש הסבורים כי זו הייתה מחוזרת על-ידי שניהם וגם הסיבה לוויכוח). אחיו של ואן גוך מיהר לארל ואשפז אותו במוסד לחולי רוח.

מומחים לתולדות האמנות מגרמניה טוענים בספרם "אוזנו של ואן גוך, פול גוגן וברית השתיקה", כי ואן גוך לא כרת בעצמו את אוזנו. מי שאחראי למה שנחשב לאחת הדרמות הגדולות בתולדות האמנות הוא דווקא ידידו פול גוגן. בלהט המריבה הניף גוגן חרב סיף ופגע בפניו ובאוזנו של ואן גוך. גוגן, על פי הסיפורים, ברח מהבית. למחרת מצאו שוטרי העיר ארל גבר משוטט שפניו מכוסות בדם והעבירו אותו לבית החולים המקומי, שם התגלה שתנוך אוזנו השמאלית נכרת. מחברי הספר ציינו שוואן גוך לא סיפר על מעורבות ידידו בתקרית כדי לא לסבכו וכיוון שהיה ידוע כאדם מעורער, הניחו כל הנוגעים לחקירה שהוא פגע בעצמו. בחקירת המשטרה נראה ואן גוך מבולבל ולא מאוזן נפשית ואילו גוגן היה רהוט ובטוח.

הדיוקן העצמי עם האוזן החבושה צויר לאחר שואן גוך שוחרר מבית החולים, כשהוא מודע למצבו הנפשי הקשה. הציור ונועד לבטא את העצב הרב שלו עקב התקרית.

bottom of page