הציור הוצג בבריסל ב- 1890 בתערוכה שארגנה חבורת "העשרים" -  קבוצה של עשרים אוונגרדיסטים. אחד המשתתפים, אנרי דה גרוּ שהציור דחה אותו, אמר על ואן גוך, שהיה מאושפז באותה עת בבית החולים בסן רמי: "וינסנט הוא בער ושרלטן". טולוז לוטרק, חברו של ואן גוך, תבע מיד את דה גרו לדו־קרב וכבר מונו עדים ומועד. אבל פול סיניאק, תומכו של ואן גוך, אמר שאם טולוז לוטרק ייפגע, הוא יתערב. לבסוף הגיעו לכלל פיוס.

יום אחד, בהיותו בארל, תכנן ואן גוך לצייר אנשים, אבל המודלים ששכר לא הגיעו וסופה עזה שהתחוללה סיכלה את האפשרות לצייר בחוץ. בלית ברירה צייר את ציורי החמניות שנועדו לעטר את החדר שייעד ואן גוך לגוגן שעמד לבוא לביקור. הוא לא הצליח למכור את הציורים ולמרבה האירוניה, כיום, מחירם מוערך בלמעלה ממאה מיליון לירות סטרלינג.

ביילי מוסיף ומספר שלצורך ציור החמניות לקח ואן גוך צרור של חמניות שהיו במלוא פריחתן וסידר אותן בכד חרס מתוצרת מקומית. הוא החל בעבודה ביום שני והשלים ארבעה ציורים. כיום, שניים מהם הם מן האהובים ורבי הערך בעולם האמנות. הם תלויים ב"פינקוטק" של מינכן ובגלריה הלאומית בלונדון. השניים האחרים אבדו, אחד בהפצצה האמריקאית על יפן, והשני, "שלוש חמניות", שרקעו טורקיז, הוצג לאחרונה ב- 1948 בטוקיו ומאז נעלמו עקבותיו. ביילי גילה שהציור נקנה על-ידי איל אוניות יווני המתגורר בשווייץ, ג'ורג' אמביריקוס, והוא מכר אותו בסוף שנות התשעים לאספן מסוגר המתרחק מעין הציבור.

אלה היו ארבע התמונות המפורסמות של החמניות, ובנוסף  התגלו עוד שלושה העתקים שעשה ואן גוך עצמו. חלק מסדרת החמניות מוצגות כיום במוזיאונים של פילדלפיה, אמסטרדם וטוקיו.

ביילי טוען שכישלונו של ואן גוך בחייו נבע מהתפתחות אמנותית מהירה מדי. המהירות וההתפתחות  שלו כאמן היו בבחינת פצצת זמן, ואן גוך חי במהירות מסוכנת, והיה לכך מחיר. בסוף אותה שנה, חל האירוע של כריתת האוזן וזמן קצר לאחר מכן הוא לקה בהתמוטטות נפשית ואושפז. במשך 18 חודשים שהה בבית החולים, עד למותו הטראגי - התאבדותו.