רמברנדט הרמנזון ואן ריין

רמברנדט הרמנזון ואן ריין (Rembrandt Harmenszoon van Rijn).

15 ביולי 1606 - 4 באוקטובר 1669.

רמברנדט נולד בעיר ליידן שבהולנד, בנה התשיעי של משפחה בת תשעה ילדים, מתוכם הוא היחיד שיצא ללימודים. הוריו שלחו אותו בגיל 14 לאוניברסיטה, אך נטייתו לציור גברה והם אפשרו לו ללמוד ציור בליידן אצל יעקב ון סווננברג במשך שלוש שנים אשר התמחה בציור היסטורי בהשראת המקרא ולצאת לאמסטרדם ללמוד ציור. באמסטרדם למד אצל פיטר לסטמן, שהקנה לו את נטייתו לציור נושאים דתיים ואלגוריים, והמריץ אותו לעשות שימוש בהישגיהם הססגוניים של אֶלסהיימר וקאראווג'ו. יצירתו המתוארכת הראשונה של רמברנדט, "סקילת סטפן הקדוש" (1625, ליון, המוזיאון), מעידה על השפעתו הרבה של מורהו.

בסיום לימודיו, חזר רמברנדט לליידן והתחיל לצייר. ציוריו זכו להצלחה ובשנת 1631 עבר לאמסטרדם והשתקע בה. הטכניקה שלו וכושרו להעלות על הבד תחושה רבת עוצמה, אפשרו לו להתמודד בתוך זמן קצר עם הציירים אליאס ותומס דה קייזר ולהיות לצייר הדיוקנאות המבוקש ביותר בעיר.

בשנת 1634 נשא לאישה את ‏ססקיה ואן אוילנבורך, בת למשפחה אמידה ומכובדת וחי עמה באושר במשך שמונה שנים. תחושותיו באו לידי ביטוי בציורו: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור). הוא היה מוצף הזמנות לצייר דיוקנאות ותמונות על נושאים דתיים ומיתולוגיים, היו לו עוזרים ותלמידים רבים, והכנסותיו הגבוהות אפשרו לו לקנות בית גדול ולמלאו באוסף של יצירות אמנות יקרות ערך. מארבעת הילדים שילדה ססקיה נשאר בחיים רק האחרון, טיטוס, והיא עצמה נפטרה בשנת 1642, כמה חודשים לאחר לידתו. לאחר מותה, שקע רמברנדט בחובות כבדים והחל לצייר ציורים כאוות נפשו, בנושאים שעלו על דעתו, ולא לפי הזמנה כמקובל באותם ימים.

הנדריקיה סטופלס, משרתת צעירה בביתו, הייתה לאהובתו וילדה לו בת בשנת 1654. הוא גורש מהכנסייה הקלוויניסטית. שנת 1656 הייתה השנה בה נאלץ להכריז על פשיטת רגל וביתו ומיטלטליו נמכרו במכירה פומבית, כולל אוסף התמונות העצום שלו. ב- 1660 ייסדו הנדריקיה וטיטוס חברה עסקית ורמברנדט נרשם כשכיר בחברה, כדי להינצל מגובים. אך בשנת 1663 נפטרה הנדריקיה וב-1668 נפטר טיטוס. רמברנדט נפטר שנה אחריו, ב-1669, בודד וערירי, בעוני ובחוסר כל.

במאה ה-17 היה מקובל שציורי הדיוקן יציגו את עיסוקו ומעמדו החברתי של המזמין. פעמים רבות נהגו חברי גילדה מסוימת להזמין תמונה קבוצתית. התמונה הקבוצתית הראשונה של רמברנדט הייתה "שיעור האנטומיה של דוקטור טוּלפּ" (1632, האג, מאוריציוס), בה נראית קבוצת רופאים המאזינים להרצאתו של דוקטור טוּלפּ, ראש הגילדה של המנתחים. תמונה זו זיכתה אותו בפרסום ובהערכה מיידיים בשל דרך תיאורה הטבעית והחיה. ניתן לראות פאר רב בתמונותיו החל משנות ה-30 של המאה ה-17, לאחר נישואיו לססקיה - דיוקנאות ותמונות דתיות המשקפות את מצבו דאז; תקופת שגשוג ורווחה, תקופה של נחת ושביעות רצון: "דיוקן עצמי עם ססקיה" (1635, דרזדן, הגלריה לציור), "פלשתים מנקרים את עיני שמשון" (1636, פרנקפורט, המכון העירוני לאמנות). אך בשנות הארבעים חדל המזל להאיר לו פנים. ישנם חוקרים שטוענים כי זה בגלל הדיוקן הקבוצתי "משמר הלילה" (1642, אמסטרדם, רייקסמוזיאום), כאשר לא הבליט במידה שווה את כל המצוירים, עקב הבלטת העומק על ידי סידור הדמויות במרחב, ובכך יצר דרמה של אור וצל ותנועה. אך יש הסוברים שהתמונה התקבלה ברצון ושהדעיכה באה בעקבות מותה של אשתו. אזי, נטש רמברנדט בהדרגה את ההיבטים המוגזמים של סגנון הבארוק וחיפש דרכים להבעת רוך, עדינות וחמלה בציוריו. הוא עשה זאת על ידי שימוש מיוחד בטכניקת אור וצל ובאמצעות תיאורים של מרחבי שמיים בנוף פתוח. ניתן לראות את השינוי שחל בטכניקה שלו ביצירה "בת שבע" (1654, פאריס, לובר), שם לא מוצאים את האיכויות הדרמתיות שאפיינו את יצירותיו התנ"כיות המוקדמות; תמונה זו מתארת תיאור נאמן ואף בוטה של אי השלמות האסתטית של הדמות ואת ייאושה.

ניתן לעקוב אחר ההתפתחות בסגנונו על ידי התבוננות בתמונות הדיוקן שלו, אותן צייר במשך ארבעים שנים. ההתעמקות בהבעת הפנים, הביטחון העצמי שקורן ממנו והתלבושות הססגוניות של הציורים המוקדמים מפנים את מקומם לסבלנות ולהדרת הכבוד שבתיאורים המאוחרים, המרגשים יותר.

בניגוד לרוב בני דורו ההולנדיים, שהתמחו בנושאים ספציפיים, צייר רמברנדט כמעט בכל תחום אמנותי שקיים. הוא היה מורה רב השראה ולימד אחדים מראשי הציירים בימיו, החל בדַאוּ, תלמידו הראשון (1628) וכלה בדה חֶלְדֶר, שהוסיף לצייר בהשראתו גם במאה ה-18.