גוסטב קלימט (Gustav Klimt).

14 ביולי 1862 - 6 בפברואר 1918.

קלימט נולד בבאומגרטן שליד וינה, השני מבין שבעת ילדיהם של ארנסט ואנה קלימט. אביו היה חרט במקצועו. בין השנים 1876-1882, למד קלימט במדרשה לאמנות בווינה (Kunstgewerbeschule) אצל פרדיננד לאופנברג והכשיר עצמו בתחום האמנות, בדגש על עיטור מבני ציבור. בשנת 1879 עבד אצל הצייר הנס מקרט. בשנים 1883-1892 פעל ביחד עם אחיו ארנסט קלימט ועם פרנץ מאטש במסגרת "חבורת האמנים" (Künstlerkompagnie), אשר יצרה בין השאר את ציורי הקיר במוזיאון לתולדות האמנות בווינה ואת עיצוב הפנים של בניין התיאטרון הממלכתי (ה-Burgtheater) בעיר. הקשר עם מאטש עלה על שרטון לאחר שהצעתם לציורי התקרה באוניברסיטת וינה לא זכתה להתחבב על הציבור.

בשנת 1897 נמנה עם מייסדי תנועת הזצסיון הווינאי והיה לנשיאה הראשון עד לשנת 1899. לציורו "פילוסופיה" הוענקה מדליית זהב תערוכה העולמית של פריז (1900), אבל האוניברסיטה של וינה סירבה לתלות אותו באחד מאולמיה כציור המייצג את הפקולטה לפילוסופיה. בשנת 1902 יצר ציור קיר שנושאו הוא בטהובן בבניין הזצסיון בווינה. בשנת 1905 פרש מהזצסיון ביחד עם קבוצת אמנים אחרים, בהם קרל מול, וציוריו הוסרו מבניין הזצסיון. בשנת 1907 צייר את הציור הידוע ביותר והאהוב ביותר שלו, הנשיקה, שבה מראים גבר מנשק אישה על הלחי. באותה השנה יצר לראשונה קשר עם הצייר אגון שילה. בשנים 1909-1911 נסע לפריז וכן השתתף בביאנלה של ונציה. בשנת 1916 השתתף בתערוכה של "איגוד האמנים האוסטרים" בברלין ביחד עם שילה ואוסקר קוקושקה. קלימט היה חברם הטוב של מייסדי הסדנאות הווינאיות, יוזף הופמן וקולומן מוזר.

אף שלא נישא מעולם, היו לקלימט קשרים רומנטיים וארוטיים עם נשים רבות, בהן אלמה מאהלר-ורפל. בנו החזיק באחד מאוספי ציוריו הגדולים ביותר.

ב-6 בפברואר 1918 נפטר כתוצאה משבץ מוחי. הוא נקבר בבית הקברות ברובע Hietzig בווינה.

ציוריו של קלימט מתאפיינים בשימוש בצבעוניותם ובשימוש בזהב, והם נראים כקישוטים אלגנטים שצורתם, שהיא לעתים קרובות פאלית, רומזת על הארוטיות של הנושא. היסטוריונים של האמנות מייחסים לקלימט מגוון רחב של השפעות, בהן השפעות מצריות, מינואיות, יווניות קלאסיות וביזנטיות. קלימט גם הושפע מתחריטיו של אלברכט דירר, מן הציור האירופאי של ימי הביניים המאוחרים, ומאמנות ה"אוקיו-אה" (浮世絵) היפנית, וכן של הצייר היפני אוגטה קורין.

עבודתו של קלימט מתאפיינת גם בהפניית עורף לסגנון הנטורליסטי שקדם לתקופתו, ובשימוש בסמלים להעברת רעיונות פסיכולוגיים והדגשת עצמאותה של האמנות מן המסורת.

ביקורת האמנות בשפה הגרמנית של המחצית הראשונה של המאה העשרים התעלמה מקלימט כמעט לחלוטין, ויצירתו תוארה לא אחת כקישוט בלבד. רק מאוחר יותר העריכו את השפעתו על התפתחות הציור המודרני (קוביזם, אמנות מופשטת).

גורל ציוריו בתקופת הרייך השלישי[עריכת קוד מקור | עריכה]

יצירתו של קלימט, כיצירות אקספרסיוניסטיות אחרות, היו שנואות על הנאצים. העובדה שקלימט הרבה לצייר דיוקנות של יהודים בציוריו לא הוסיפה לו אהדה אצלם. את תחילתו של מאבק משפטי בן שש שנים סימנו בשנת 1999 חמישה ציורים של קלימט אשר נלקחו בידי המשטר הנאצי בשנת 1941 מבעלות משפחת בלוך-באואר (Bloch-Bauer) היהודית ונמסרו לגלריה בארמון בלוודר בווינה (היום "הגלריה האוסטרית בלוודר"). הגלריה המשיכה להחזיק בציורים גם לאחר סופו של הרייך השלישי בשנת 1945, שכן הגברת אדֵלֵה בלוך-באואר, שאותה צייר קלימט פעמיים, ביקשה כבר בצוואתה משנת 1925 למסור אחרי מותה את ציוריה ל"גלריה הממלכתית האוסטרית בווינה". אלא שלא כך אירע, ומשפחת בלוך-באואר נאלצה להימלט מאוסטריה לאחר האנשלוס, ובעלה של בלוך-באואר מת בגלות בשווייץ. בשנת 2006 פסק בית משפט שחמשת הציורים, בשווי משוער של 150 מיליון דולר, יושבו ליורשיה של בלוך-באואר, ובעיקר לאחייניתה, מריה אלטמן.

בשנים 2004-2001 הוחזרו עוד חמישה ציורים נוספים של קלימט לבעליהם המקוריים, לפי חוק אוסטרי בנושא. ביוני 2006 מכרה מריה אלטמן אחד מהציורים, "פורטרט של אדלה בלוך-באואר" לאיל ההון רון לאודר תמורת 135 מיליון דולר - המחיר הגבוה ביותר ששולם אי פעם עבור ציור (השיא הקודם היה הציור "נער עם מקטרת" של פאבלו פיקאסו, שנמכר ב-104.1 מיליון דולר).